פסק דין
1.התובעת הגישה נגד הנתבע תביעה להחזר כספים ששילמה לו בגין מע"מ.
לטענתה, לוותה מאת הנתבע במהלך השנים 2002 עד 2003, בגין היקלעות עסקיה למשבר כלכלי, סכומים שונים, אשר לפירעונם חוייבה לשלם סכומים כולל מע"מ וריבית, סך של כ- 10,000,000 ₪.
להוכחת ההתקשרות, צורף לתביעה הסכם הלוואה בגין הלוואה בסך 10,622,798 ₪ עליו חתמו התובעת ומנהלה מצד הלווה וחברת א. לביא אחזקות בע"מ, מצד המלווה (להלן: "הסכם ההלוואה" ו"חברת לביא", בהתאמה).
לטענת התובעת, הוסכם בין הצדדים, כי פרעון סכומי ההלוואה יעשה בתוספת ריבית ומע"מ הן על הקרן והן על הריבית וכי כנגד שיקים שתמסור תקבל מהנתבע חשבוניות שיכללו את תשלומי המע"מ ששילמה.
לטענתה, פרעה את חוב ההלוואה ואף אמנם קבלה מהנתבע חשבוניות של חברות אליהן הוא קשור: חברת ארצי תעשיות בע"מ וחברת סורמי השקעות ופיתוח בע"מ (להלן: "החשבוניות" ו"החברות", "חברת ארצי" ו"חברת סורמי", בהתאמה) על סך של 5,800,155 ₪, כולל מע"מ, אלא שלאחר שהציגה את החשבוניות בדיווחיה הכספיים, לשם קיזוז חיוביה במע"מ, הוברר כי מדובר בחשבוניות פיקטיביות, שהחברות לא שילמו המע"מ בגינן. על כן הועמדו התובעת ומנהלה, מר יצחק לוי (להלן: "לוי") לדין פלילי, הודו, הורשעו ונענשו, ועל כן גם נאלצה התובעת לשלם לשלטונות מע"מ את המע"מ שקוזז שלא כדין על פי החשבוניות.
לטענת התובעת, הנתבע הפר את התחייבותו למסור לה חשבוניות שניתן לקזז המע"מ בגינן ועליו, לפיכך, לשלם נזקיה שהם שיעור המע"מ שלא הצליחה לקזזו על פי חשבוניות החברות, סך הכל 870,900 ₪ ובתוספת ריבית סך 1,021,602 ש"ח.
2.הנתבע התגונן מפני התביעה בטענה לפיה הוגשה שלא בתום לב, מתוך נסיון להדוף את תביעת החזר ההלוואה אשר הוגשה קודם לכן על ידי המלווה, חברת לביא, נגד התובעת, בגין יתרת ההלוואה שטרם שולמה, תביעה אשר נדונה באותה עת בבוררות בפני עו"ד אפריאט, ואשר בירורה הופסק מטעמים הקשורים לבקשות התובעת שפורטו בהגנת הנתבע (להלן: "הבוררות"). כן נטען כי החשבוניות אינן קשורות להסכם ההלוואה ולעסקי הנתבע והוכחשה זיקה כלשהי בין הנתבע לחברות.
עוד נטען כי התובעת לא הוכיחה כלל כי פרעה את ההלוואות ושילמה המע"מ הנתבע כהחזר בתביעתה.
3.בשלב שמיעת הראיות העידו מטעם התובעת מנהלה, מר לוי, עו"ד אשר אפריאט, אשר ניסח את הסכם ההלוואה ואשר בפניו נשמעה הבוררות עד להפסקתה, וכן איתי לביא, בנו של הנתבע ובעל המניות היחיד בחברת לביא. בפרשת ההגנה העיד הנתבע לבדו.
4.בסיכומיו, טען ב"כ התובע כי התביעה הוכחה על כל ארבעת יסודותיה: הוכחת ההלוואה, הוכחת הפירעון, הוכחת היות החשבוניות פיקטיביות ומכאן גם הוכחת הנזק. לטענתו, מתוך ראיות התביעה הוכח כי המלווה היה הנתבע, אשר עשה שימוש פיקטיבי ומניפולטיבי בתאגידים שונים לצרכיו, וכי על כן ההתחייבות לספק את החשבוניות היתה התחייבות של הנתבע, התחייבות אשר הופרה על ידו.
לשאלת בית המשפט לעניין לגיטימיות התביעה, בהתחשב בכך שענייננו, לכאורה, בחיובי מע"מ על הלוואה, מקום שהחוק אינו מתיר גבייתם וקיזוזם, השיב ב"כ התובעת כי התובעת שילמה תמורה מלאה עבור החשבוניות, בהנחה כי אלה חוקיות וניתן לקזז חיוביהן ובהנחה כי אין כל קושי באכיפת החיוב לספק חשבונית שניתן לעשות בה שימוש לקיזוז מס, אף אם קיים ספק לעניין חוקיות החשבוניות מבחינת דיני המס, חוקיות העסקה שביסודה וכדומה.
ב"כ הנתבע טען כי התביעה לא הוכחה, כי לא הוכחה כלל הזיקה בין הנתבע לבין החשבוניות והחברות, וכי אף לא הוכח קשר בין ההלוואות מאת הנתבע לבין החשבוניות, שכן טענת הנתבע היא כי החשבוניות הופקו בהקשר להלוואות אחרות אשר קיבלה התובעת מגורם אחר, שאותו ייצג הנתבע כשלוח בלבד. ב"כ הנתבע טען כי לא הוכח פירעון ההלוואות, כי ממילא לא הוכח נזק וכי אין התובעת זכאית לסעד אשר נתבע, בין היתר כי לא הגישה התביעה נגד הנתבעים הנכונים, כי אינה יכולה לחתור להרמת מסך בהליך זה ועוד.
לטיעוני הנתבע השיב ב"כ התובעת בעניין נטל ההוכחה, כי ככל שהגנת הנתבע לעניין החשבוניות היא כי קשורות הן להלוואה אחרת, דומה הדבר מבחינה ראייתית לכלל ה"הודאה והדחה" והיה על הנתבע להוכיח את כלל הנסיבות של כל ההלוואות נשוא טענותיו, ומשלא עמד בכך יש לקבל אתה גירסת התובעת.
5.מתוך הראיות שנשמעו הוכחו אלה:
5.1מעיון בהסכם ההלוואה וכן משמיעת העדויות, הוכחו עסקי קבלת הלוואות בין הצדדים, אשר בגינם התחייבו התובעת ולוי במהלך שנת 2003, להשיב סך של 10,000,000 ₪ (הלוואות אלה יכונו להלן: "ההלוואה").
5.2הוכח כי חיוב זה נבע מכספי הלוואה אותם העביר הנתבע ללוי, במהלך השנים 2002 – 2003 (ראה הסכם ההלוואה וההתחשבנויות, אין על כך מחלוקת).
5.3הוכח כי את הסכם ההלוואה ערך עו"ד אפריאט עבור הצדדים, כי נערך לאחר שהתובעת פיגרה בהחזרי חוב ההלוואה, וכי מטרת ההסכם היתה לתעד בדיעבד את מצב החוב, את ההתחייבות לפרעו (לאחר שהתובעת - הלווה לא עמדה בהתחייבויות קודמות לפירעון) ולקבוע את הבטחונות להבטחת הפרעון.
הוכח כי הצדדים להסכם ההלוואה היו התובעת והנתבע וכי ציון שם חברת לביא כמלווה נעשה רק לשם יצירת חזית רשמית לעסקי ההלוואות של הנתבע, מטעמי מס ומבלי שהיה בכך הודאה כי ההלוואה, אשר ניתנה בעבר מידי הנתבע לידי לוי נעשתה על ידי חברת לביא. הוכח כי רק במועד חתימת הסכם ההלוואה נדונה שאלת ה"פרונט" להתקשרות בכתב. משמע, חברת לביא לא היתה צד להסכמים שנעשו בעל פה ואשר מכוחם ניתנו כספי ההלוואה מלכתחילה – ראה עדות עו"ד אפריאט (עמ' 3 לפרוטוקול, שורות 11 עד 15), אשר הסתמך גם על טיוטה שהחזיק. כן ראה את עדות לוי, שמצאתיה עקבית ומתאימה לעדות האובייקטיבית של עו"ד אפריאט (גירסתו בכללותה, לרבות התייחסות לפעילות מול הנתבע עצמו – עמוד 10, שורות 3 עד 8 ועוד). לא מצאתי חסר בראיות התביעה בגין אי העדת עדים נוספים שנכחו בעת עריכת ההסכם, וככל שיש בכך חסר, עומד הוא לפתחו של הנתבע, אשר נמנע מלהוכיח גירסה נגדית לגירסת התובע אשר נתמכה בעדות עו"ד אפריאט.
על כן, שוכנעתי כי אין בהסכם ההלוואה בכדי לסתור את טענת התובעת לפיה לוותה מהנתבע ולא מחברת לביא את הכספים נשוא הליך זה.